פס"ד העוסק בזכויות המדינה בנכס מהווה מעשה בי"ד בתביעה בנוגע להסכם בין המדינה לצד ג'

א.         כללי:

עניינה של ההחלטה דנא, בסוגיית תחולתו של פסק דין סופי, שניתן בהתדיינות קודמת, בין התובע לנתבעת 3 (להלן: "המדינה") ובשאלה, האם מקים פסק הדין, מחסום דיוני, המונע התדיינות נוספת ביניהם, בשאלה עובדתית-משפטית, שהוכרעה שם ומכוח הכלל הדיוני של מעשה בית-דין.

ב.          על העובדות הטענות וההליכים:

התובע הינו הבעלים של מבנה דו-קומתי, הנמצא ברחוב אלואד, פינת שער ברזל, בעיר העתיקה, בירושלים. בקומת הקרקע של המבנה, ישנה דירה, הכוללת שלושה חדרים, הול, מטבח וחנות (המבנה והדירה מכאן ולהלן: "הנכס"). על פי הנטען, זמן קצר לפני הגשת התביעה, הבחין התובע, בכניסת אנשים זרים לנכס, אשר מבצעים בו עבודות שיפוץ ובניה. משביקש לעמוד על זהותם, נמסר לו, כי מדובר בגורמים, הפועלים מטעם משטרת ישראל ואולם בהמשך, לאחר בדיקה שעשה, הוברר, שלא כך הדבר ולפיכך, הגיש תלונה רשמית, בגין פלישה והשגת גבול. משהמשיכו העבודות, פנה התובע בבקשה למתן צו מניעה זמני - בש"א 8554/07 (להלן: "הבקשה") וטען, כי הנתבעות 1 ו-2, פלשו לנכס שלא כדין ומבצעות עבודות בניה, ללא היתר כחוק. התובע ביקש כי בית המשפט יורה לנתבעות 1 ו-2, להמנע מלהחזיק ולהשתמש בנכס וכן מלבצע עבודות שיפוץ ובניה. בהמשך, הוגשה בקשה מתוקנת והמדינה צורפה, כמשיבה נוספת, בבקשה (להלן: "המדינה").

אין חולק, כי בגין הנכס, הוצא, בשנת 1969, צו החרמה, על ידי אלוף פיקוד המרכז (להלן: "צו ההחרמה"), מכוח תקנה 119 לתקנות ההגנה (שעת חירום) 1945 (להלן: "תקנות ההגנה"). לטענת התובע, בהתדיינות קודמת בקשר לנכס (ביחד עם נכסים נוספים, במעמד דומה, שאליהם, כך נטען, פלשה הנתבעת 2), אשר התנהלה בבית המשפט השלום בירושלים (ת.א. 338/91 - כב' השופטת פרוקצ'יה), נדונו זכויות הצדדים בנכס ומעמדו המשפטי, נוכח צו ההחרמה. בפסק הדין שניתן ביום 9/11/1995 (צורף כנספח א' לכתב התביעה, להלן: "פסק הדין"), נקבע, כי אין לנתבעת 2 זכויות בנכס. כמו כן, קבע בית המשפט, כי התובע הוא הבעלים של הזכויות השיוריות בנכס, לאמור, האדם שאליו יועבר הנכס, אם אי פעם תינתן מחילה על ההחרמה. עוד נטען, כי בית המשפט קבע שם, לאחר שנדרש לפרשנות צו ההחרמה ותקנה 119 לתקנות ההגנה, כי רשויות הבטחון, הגם שרשאיות לתפוס ולהחזיק בנכס המוחרם ולהשתמש בו, למטרות הקשורות במילוי תפקודם, קרי: שמירה על הבטחון ואכיפת החוק, אלה אינם רשאיות, להעביר את הזכויות בנכס, לצד שלישי, לרבות זכויות השימוש והחזקה ואף אם זה נעשה, לצורך שילובם של גורמים פרטיים, בפעולות אבטחה ואכיפת החוק. לפיכך, טען, כי אין להכיר בהיתר שניתן על ידי המדינה, לצד שלישי כלשהו, לעשות שימוש בנכס, גם אם זה נעשה למטרות בטחון וביקש להצהיר על ביטולו ולהורות על פינוי הנכס.

בתגובת הנתבעת 1 לבקשה (להלן: "מודיעין אזרחי"), נטען, כי בחודש 7/2007, התקשרה מודיעין אזרחי, בהסכם עם משטרת, כמחזיקה וממשלת ישראל, כבעלת הנכס (להלן: "ההסכם") ולפיו, קיבלה זכות להשתמש  בחלק מהנכס ובתנאים שנקבעו (נספח א' לסיכומי המדינה). עוד הוסיפה, כי ההיתר ניתן, נוכח חוות דעת היועץ המשפטי לממשלה (נספח ב' לסיכומי המדינה), שלפיה, חרף צו ההחרמה, רשאית המדינה להתקשר בהסכם וליתן לצד שלישי, זכות שימוש מוגבלת ומצומצמת בנכס. לפיכך, טענה, כי קיבלה את החזקה בנכס כדין, מכוח ההסכם והוסיפה, לעניין הבקשה, כי לנוכח מאזן הנוחות, אין מקום לעשות צו זמני, בעניינה. בתמיכה לתגובתה, צורף תצהיר קצין הבטחון ולפיו, אחראית מודיעין אזרחי, על אבטחת התושבים היהודים, המתגוררים בתחומי העיר העתיקה ובעיקר, ברובע הנוצרי והמוסלמי. כמו כן, הצהיר, כי מודיעין אזרחי, מבצעת את פעילות האבטחה, מכוח ההסכם וכפופה להנחיות משטרת ישראל. בעניין הנכס, הוסיף, כי בקומה השניה, קיימת תחנת שיטור קהילתי, כאשר שני החדרים בקומה הראשונה, נמסרו למודיעין אזרחי (להלן: "החדרים"), לצורך מנוחה והתארגנות המאבטחים, טרם יציאתם לשטח והוסיף, כי מודיעין אזרחי, תפנה את החדרים, ככל שתידרש לעשות כן, על ידי משטרת ישראל או המדינה וכקבוע בהסכם.

בדיון מיום 24/12/07, טענה ב"כ המדינה, כי ההסכם נחתם כדין, על יסוד חוות דעת היועץ המשפטי לממשלה והוסיפה, כי השימוש בחדרים  נועד, לצורך שירותי אבטחה, שמעניקה מודיעין אזרחי, לתושבי עיר העתיקה, בירושלים. ב"כ המדינה, היתה מודעת לפסק הדין וקביעותיו ואולם, הדגישה, כי תוכנו מתייחס לנסיבות שונות לחלוטין והגם שנקבע בגדרו, כי אין להתיר חזקה ושימוש בנכס, לגוף פרטי, אף אם זה נעשה לצורך מטרות אבטחה, טענה, כי הנכס נמצא בחזקת משטרת ישראל וכל שניתן למודיעין אזרחי, בהסכם, היא זכות שימוש מוגבלת, בחדרים וללא זכות חזקה. במהלך הדיון, הגיעו הצדדים להסדר דיוני, שלפיו, יעבור הדיון לתיק העיקרי, לנוכח הטענות המשפטיות, העולות מהתובענה ובכלל זה, לעניין תחולתו של פסק הדין וקביעותיו, בעניין זכותה של המדינה, להתיר את השימוש בנכס, לצד שלישי. עוד הוסכם, כי בעניינה של מודיעין אזרחי, יינתן פסק דין, לסילוק ידה מהחדרים, בהתאם לפסק הדין שיינתן, בעניינה של המדינה וככל שיתקבלו טענות התובע, זו תפנה את החדרים, בתוך 7 ימים, מיום מתן פסק הדין (עמ' 2, ש' 30-17). על יסוד ההסדר הדיוני, נמחקה התובענה כנגד הנתבעת 2, ללא צו להוצאות ובעניינה של מודיעין אזרחי, ניתן פסק דין, כמפורט לעיל ועל פי הסכמת הצדדים. בנסיבות אלה, נקבע, המשך הדיון, בעניינה של המדינה, לסיכומים ומשאלה הוגשו - הובא התיק בפניי, למתן פסק דין, כדלקמן.

ג.          השאלה שבמחלוקת:

עיון בכתבי הטענות על נספחיהם ובחינת סיכומי הצדדים, מעלה, כי השאלה האמיתית, היחידה, השנויה במחלוקת בין הצדדים, הינה בדבר תחולתו של פסק הדין, בנסיבות העניין והאם, נוכח קביעותיו, מנועה היתה המדינה, להתיר למודיעין אזרחי, את השימוש בחדרים, בתנאים שנקבעו בהסכם.

ודוק - השאלה איננה, בכל הכבוד, האם רשאית המדינה, להתיר את השימוש בנכס (ובחדרים, בכלל זה), מכוח תקנות ההגנה, שכן, ככל שעניין זה נדון והוכרע בהתדיינות קודמת, בין הצדדים, מנועה המדינה, מכוח כלל ההשתק, לשוב ולעורר את שאלת סמכותה לעשות כן, מכוחן ואין להיזקק לפרשנותן, לרבות לא להנחיות היועץ המשפטי לממשלה, בעניינן (סיכומי המדינה, ס' 23-21, 32). אם כן, גדר המחלוקת מצומצם למדי ועניינו, היקף חלותו של פסק הדין ובשאלה, האם זכות השימוש שנקבעה בהסכם, עומדת בסתירה לקביעותיו (ס' 7 לסיכומי התובע).

יאמר מיד, כי לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ושקלתי את השיקולים הרלוונטים, הגעתי לכלל מסקנה, כי פסק הדין מהווה מעשה בית-דין (בהיבט השתק הפלוגתא) וקביעותיו, מקימות מחסום דיוני, המונע התדיינות נוספת בין המדינה והתובע, נוכח הכרעה קודמת, באותה שאלה עובדתית-משפטית, העומדת לדיון. השאלה המשפטית, שעמדה לדיון והוכרעה בפסק הדין (בגדר העובדות שעמדו בבסיסה), עניינה, מהות זכותה של המדינה, בנכס, המוחרם ואופן השימוש בו. בית המשפט קבע שם, כי למדינה, זכות בעלות מוגבלת בנכס, הן לעניין ביצוע עסקאות והן לעניין אופן השימוש. שאלת מהות זכותה של המדינה בנכס (המוחרם) והאם ניתן להתיר את השימוש בחלק ממנו (בחדרים), לצד שלישי, היא השאלה העומדת להכרעה גם בתובענה דנא. מכאן עולה, כי עסקינן בפלוגתא עובדתית-משפטית, הזהה במרכיביה המהותיים ונוכח קביעות בית המשפט בפסק הדין, אין להכיר בזכות השימוש בחדרים, כפי שנקבעה בהסכם וההיתר שניתן מכוחו, למודיעין אזרחי, הינו שלא כדין ויש לבטלו.

מתכונת הדיון תהיה כדלקמן: בתחילה, נפרט את המסגרת הנורמטיבית בעניין "מעשה בית-דין". בהמשך, נדרש לפסק הדין ואיתור השאלה הרלוונטית, שנדונה והוכרעה שם. לאחריה, נבחן את ההסכם ונכריע בשאלה, האם מנועה המדינה (מכוח ההתדיינות הקודמת), להתיר את השימוש בחדרים, למודיעין אזרחי. בחינת תחולתו של כלל ההשתק, תעשה, אם כן, בשני מישורים: הראשון - בדרך של בדיקה פורמלית-טכנית, לעניין זהות הפלוגתאות והתנאים הדרושים לקיומו. השני - בדרך של בדיקה מהותית, לעניין טיבה של זכות השימוש, בהסכם וכשרות ההיתר שניתן למודיעין אזרחי, על פיו, נוכח קביעות פסק הדין והמגבלות שהוטלו בגדרו, על זכותה של המדינה, בנכס.

ד.          המסגרת הנורמטיבית - מעשה בית-דין:

לכלל מעשה בית-דין שני ענפים שונים: השתק עילה והשתק פלוגתא.

"...שני הענפים מבטאים תפיסה שלפיה יש בכוחה של ההכרעה השיפוטית להביא, במקרים המתאימים, לסיומה של ההתדיינות באותו עניין"(ע"א 2035/03 לב יסמין בע"מ נ' ת.ג.י. בע"מ פ"ד נ"ח (6) 447, 452, פסקה 6) ודוק - "...כוחו של המעשה השיפוטי כמעשה בית דין, פועל בכל הליך שיפוטי אחר בין אותם צדדים, בהקימו מחסום דיוני, השתק, כלפי כל אחד מבעלי הדין המבקש לשוב ולהתדיין "בעניין שבנדון" או "בשאלה שנדונה" בפסק הדין" (ג' זלצמן: "מעשה בית דין בהליך אזרחי" (להלן: "זלצמן"), עמ' 5). טיבו של הכלל על שני ענפיו הוגדר בפסק הדין המנחה ושם נקבע, לעניין השתק עילה כי "...מקום שתביעה נדונה לגופה והוכרעה על ידי בית משפט מוסמך, שוב אסור להזקק לתביעה נוספת בין אותם הצדדים או חליפיהם, אם זו מבוססת על עילה זהה" ולעניין השתק פלוגתא "...אם במשפט הראשון הועמדה במחלוקת שאלה עובדתית מסויימת, שהיתה חיונית לתוצאה הסופית, והיא הוכרעה שם, בפירוש או במכללא, כי אז יהיו אותם בעלי הדין וחליפיהם מושתקים מלהתדיין לגביה מחדש במשפט השני, חרף אי הזהות בין העילות של שתי התביעות" (ע"א 246/66 קלוז'נר נ' שמעוני פ"ד כ"ב (2), 561, עמ' 586).

לעניין השתק עילה, נקבע כי אין נפקא מינה אם בתובענה השניה מבקש התובע לתבוע אותו סעד או אם מעלה התובע פלוגתאות שנדונו בתובענה הראשונה או הוא מבקש להעמיד לדיון פלוגתא שלא הועלתה כלל בהתדיינות הקודמת או להעלות טענה משפטית חדשה. פסק הדין שניתן בתובענה הראשונה משתיק את תביעתו ובלבד שמדובר באותה עילת תביעה (ראה ע"א 246/96 לעיל בעמ' 583, זלצמן, עמ' 30). המבחן שנקבע לעניין זה הוא "זהות העילות" והשאלה הרלוונטית היא האם עילת התביעה שהוכרעה זהה לזו החדשה, במובנה הרחב (ע"א 2035/03 לעיל, עמ' 453, פסקה 6). בהקשר זה יש לבחון האם "האינטרס המוגן" בשתי התביעות זהה ואת מידת הדמיון בין התשתית העובדתית העומדת ביסוד שני ההליכים (ראה שם, רע"א 6830/00 אריה ברנוביץ נ' משה תאומים ואח' פ"ד נ"ז, 691, בעמ' 708-706). יחד עם זאת, יודגש כי כלל השתק העילה חל רק מקום בו הוגשה תובענה נוספת ובגין אותה עילה, ששימשה יסוד לפסק הדין בהליכים הראשונים בין אותם צדדים. כך לעניין כלל השתק העילה ולעניין כלל השתק הפלוגתא, נקבע, כי הכרעה שיפוטית שנעשתה באותה פלוגתא, אם יתמלאו לגביה תנאיו של כלל ההשתק, מחייבת את בעלי הדין בכל התדיינות אחרת ביניהם. תנאי השתק הפלוגתא נקבעו כאמור בפסק הדין המנחה, בעניין קלוז'נר נ' שמעוני (ע"א , 246/66, לעיל) ועל פיו, קיימים ארבעה תנאים עיקריים להיווצרותו של ההשתק. הראשון, שהפלוגתא העולה בכל אחת מן ההתדיינויות היא אכן אותה פלוגתא על רכיביה העובדתיים והמשפטיים. ודוק - התנאי הראשון, מחייב זהות של ממש בין שתי הפלוגתאות ואין די בדמיון ביניהן, אפילו הן נשענות על מסכת נסיבתית דומה. לפיכך, נדרש בית המשפט "...להקפיד בעת שהוא בא לבדוק שאכן באותה שאלה ממש מדובר ושעל כן יש למנוע מבעל הדין הבאתה בשנית לבירור שיפוטי". מכאן, כאשר מדובר בשאלה שונה "...ואפילו יסודותיה דומים לאותה פלוגתא, אין למנוע את בעל הדין מלעוררה ומלהעמידה לבירור עובדתי ולהכרעה של בית משפט, זאת, גם אם היה בעל הדין יכול להביא פלוגתא זו במסגרת ההתדיינות הראשונה, אך מטעמים שעימו נמנע לעשות כן" (זלצמן עמ' 147).

אם כן, השאלה הדורשת הכרעה בנסיבות כל מקרה ומקרה, היא כיצד ניתן לקבוע אם אכן מדובר באותה "שאלה של ממש". נדמה, כי לא ניתן להציב מראש כללים לבחינת "זהות הפלוגתא", אם כי ניתן להציע מספר גורמים העשויים לשמש עזר בידינו, "...דוגמת קיומה של חפיפה מהותית בין הראיות או הטיעונים שמבקשים בעלי הדין להציג בתובענה השניה לבין אלה שהובאו בתובענה הראשונה, או החלתו של כלל משפטי זהה ביחס לראיות או לטיעון שמבקש בעל הדין להשמיע בתובענה השניה" (זלצמן, עמ' 149) יחד עם זאת, בסופו של דבר, תלויה שאלת הזהות במרכיביה החיוניים, העובדתיים והמשפטיים, של כל אחת מהפלוגתאות הנדרשות להשוואה ואלה עשויים להשתנות ממקרה למקרה. השני, שהתקיימה התדיינות בין אותם הצדדים ובאותה פלוגתא, במסגרת ההתדיינות הראשונה, השלישי, שההתדיינות הסתיימה בהכרעה, קרי: בקביעת ממצא פוזיטיבי, להבדיל ממצא של חוסר הוכחה והרביעי, שההכרעה היתה חיונית לצורך פסק הדין שניתן בתובענה הראשונה (לפירוט התנאים והדיון בנסיבות תחולתם, ראה: זלצמן, עמ' 137 ואילך). יודגש, כי כלל ההשתק איננו מוגבל אך לגבי שאלה שבעובדה, אלא יכול שיחול גם לגבי מסקנה משפטית (זלצמן, עמ' 163 והפסיקה המובאת שם). זאת ועוד, מקום בו הפלוגתא עצמה, היא בשאלה מעורבת, של חוק ועובדה, הכרעת בית המשפט בפסק הדין, הינה קונקלוסיבית, לגבי כל האלמנטים הכרוכים בה וכלל ההשתק, יחול הן על הממצא העובדתי והן על המסקנה המשפטית, הנגזרת מאותו ממצא (שם, עמ' 164). בנסיבות אלה, התנאי השלישי, הדורש קביעת ממצא פוזיטיבי, מוגבל לממצא עובדתי בלבד ואיננו חל ביחס למסקנה המשפטית, המתבקשת ממנו (שם, שם, ה"ש 4).

ה.        מן הכלל אל הפרט:

בענייננו, הסוגיה המחייבת ליבון והכרעה, הינה בשאלת תחולת הכלל, בהיבט השתק הפלוגתא, מקום בו טען התובע, לפלוגתא עובדתית-משפטית זהה, שנדונה והוכרעה בפסק הדין. זאת ועוד, נדמה, כי המחלוקת הינה, בעיקר על התנאי הראשון, שעניינו, "זהות הפלוגתאות" ויתר התנאים, לא מעוררים שאלה של ממש. יחד עם זאת, בטרם נדרש לבחינת פסק הדין ולפלוגתא הרלוונטית, שהוכרעה בגדרו, כמו גם לעניין הזהות במרכיביה החיוניים (העובדתיים והמשפטיים), בין הפלוגתא שם, לפלוגתא דנא, יש להדרש תחילה, לטענה מקדמית, שהעלתה המדינה, בסיכומיה (ס' 52-50), לעניין הזקקות לכלל, נוכח טענתה, כי על התובע היה להעלות את הטענה, בדבר מעשה בית-דין, בהזמדנות ראשונה ומשזו הועלתה רק בסיכומיו, יש לדחותה, על הסף. לטענה זו, אין בידי להסכים. אכן נכון, טענה בדבר מעשה בית-דין, יש להעלות בהזדמנות הראשונה וברגיל, בכתב ההגנה (ע"א 1351/06, הנזכר בסיכומי הנתבעת). יחד עם זאת, טענת השתק פלוגתא, ניתן לטעון, הן כטענת "מגן" והן כטענת "חרב" ולעניין זה, אין נפקא מינה, אם מבקש בעל הדין, כנתבע, לאחוז בנשק המניעות הדיונית, כאמצעי להדיפת תביעתו של בעל הדין, יריבו, או אם הוא התובע, הנסמך על טענת ההשתק, כדי למנוע מיריבו, הנתבע, להעלות טענת הגנה כלשהי, נגדו (זלצמן, עמ' 138). בענייננו, ההליכים החלו, עם הגשת הבקשה והתובענה ובגדרן, התייחס התובע לפסק הדין ולהתדיינות הקודמת שבין הצדדים ואף כי לא טען פורמלית, בעניין הכלל, אין ספק, כי טענותיו, הן בבקשה (ס' 5-3) והן בכתב התביעה (ס' 6-4), כיוונו לתחולתו, נוכח קביעות פסק הדין, אשר לטענתו, מחייבות את המדינה ומכוחן, ביקש, כי בית המשפט יורה על ביטול זכות השימוש בהסכם ועל סילוק ידה, של מודיעין אזרחי, מהחדרים. בנסיבות אלה, אין לומר, כי התובע לא טען את טענת ההשתק "בהזדמנות הראשונה". זאת ועוד, במהלך הדיון, הגיעו הצדדים להסדר דיוני, שלפיו, השאלה שתעמוד להכרעת בית המשפט, הינה בדבר תחולתו של פסק הדין והמדינה לא טענה, כטענה מקדמית, כי התובע מנוע מלטעון בעניין פסק הדין. כך או כך, דין הטענה המקדמית, להדחות. ומכאן, לעניין פסק הדין והפלוגתא, שנדונה בגדרו.